פסק-דין בתיק ת"א 48074/03

תביעתו של בנק נגד ערב להלוואה, שהוגשה לאחר מיצוי ההליכים נגד החייבים העיקריים, וחוסר יכולת לגבות מהם את החוב הנטען.

העובדות

הנתבע חתם, בתאריך 29.10.97, על כתב ערבות מוגבלת בסכום. הערבות נועדה להבטחת החזר הלוואה בסך 36,000 ש"ח, שקיבלו החייבים העיקריים, עובד ואיילה ארזי מהתובע, בשנת 1997.

נגד החייבים העיקריים ניתן פסק דין, בתאריך 13.5.02, על מלוא סכום התביעה. בתאריך 17.2.03 ניתן אישורו של ראש ההוצאה לפועל, כי ננקטו כל ההליכים הסבירים לגביית סכום החוב כנגד החייבים העיקרייים.

עוד קודם לכן נשלח אל הנתבע, בתאריך 13.11.00, מכתב בדואר הרשום. במכתב נאמר, כי הוגשה תביעה נגד החייבים העיקריים בגין ההלוואה, וכי הנתבע רשאי להצטרף אליה. הנתבע לא הגיב למכתב זה.

התביעה הוגשה נגד הנתבע בתאריך 6.8.03, ובמועד זה עמדה יתרת חובם של החייבים העיקריים, בצירוף ריבית והוצאות גביה, על סך של 111,715 ש"ח.

טענות ההגנה

הנתבע טוען, כי בפועל לא הועבר בגין ההלוואה סכום כלשהו לחייבים העיקריים, והיא נועדה למטרה אחת בלבד: להפוך את הנתבע לערב לחוב קיים (להבדיל מחוב חדש), באמצעות רישום זיכוי בחשבונם של החייבים העיקריים. לדבריו, הבנק לא איפשר לחייבים, למעשה, לעשות שימוש בכספי ההלוואה.

הנתבע סבור, כי התנהגות זו של הבנק היתה בחוסר תום לב, תוך הפרת חובת הגילוי החלה ביחסי בנק-ערב, ואי מתן הזדמנות נאותה לערב לשקול אם ברצונו לערוב לחוב קיים, אם לאו.

ההלוואה לא הועברה בפועל

ב"כ התובע מציין בסיכומיו, כי טענת הנתבע היא מוזרה ואין לשעות לה. לדבריו, ברי, שאם ההלוואה ניטלה על ידי החייבים העיקריים לכיסוי יתרת חובה, שנוצרה בחשבונם בבנק, עדיין מדובר בהלוואה לכל דבר וענין, אשר הועברה מן הבנק אל חשבון החייבים.

ב"כ התובע טוען, כי הנתבע הודה בפה מלא, כי מדפי החשבון אשר הוצגו בפניו בבית המשפט ניתן לראות בבירור, כי הכספים הועברו לחשבונם של החייבים העיקריים, בניגוד לטענתו של הנתבע.

העדויות

הבנק לא זימן למתן עדות את הפקיד שנכח בעת חתימת הנתבע על כתב הערבות. העד היחיד שהוזמן הוא מנהל הסניף, מר אריה גימפל, שתצהירו נסמך על מסמכים המצויים בתיקי הבנק.

לדברי ב"כ הנתבע, גרסתו של הנתבע, כי הוסבר לו על ידי החייב העיקרי, בנוכחות הפקיד שהחתימו על כתב הערבות, כי ההלוואה נועדה לצורך השקעה בעסק, לא נסתרה כלל. הנתבע אף לא נחקר בחקירה נגדית על כך, כאשר המשמעות המשפטית של אי-החקירה היא כדי הדבר מהווה הודאה בנכונות הטענה.

הפרת חובת הגילוי

הנתבע טען לאורך כל הדרך, כי החייב העיקרי, שהיה חברו משך שנים רבות,  הצהיר בפניו, שההלוואה נועדה להשקעה בעסק. הצהרת החייב ניתנה גם במעמד החתימה על כתב הערבות ורישום הפרטים במסמכי ההלוואה, בנוכחות פקיד מטעם התובע (סעיף 2 לתצהיר הנתבע).

עיון במסמכי ההלוואה (נספח ב' לתצהירו של מר גימפל) מלמד, כי מדובר במסמך "תמים", הנחזה להיות בקשה לקבלת הלוואה כספית בסך 36,000 ש"ח, שהיתה אמורה להיפרע ב- 36 תשלומים רצופים (סעיף 1 לבקשה), על דרך חיוב חשבון התמורה (סעיף 6 לבקשה).

עיון בכתב הערבות (נספח א' לתצהיר גימפל) מעלה, כי מדובר בערבות "ערב יחיד", להלוואה "תמימה" בסך 36,000 ש"ח. בשום מקום לא נאמר במסמכים, כי ההלוואה נועדה לסלק חוב קיים בחשבון. ע/ת היחיד מר גימפל, שלא נכח בעת החתימה, העיד רק על סמך מסמכים שהוצגו לעיונו. העד  לא התיימר לומר בתצהירו, כי הוסבר לנתבע בעל פה על ידי מאן דהוא, שמדובר בכיסוי חוב קיים, ככל הנראה בשל העובדה שפרט זה אינו מצוי בידיעתו האישית של העד.

גם בטופס ההודעה לערב (נספח ג'), ובמכתב בו בישר הבנק לנתבע על הגשת התביעה נגד החייבים העיקריים (נספח ד'), לא נאמר ולו ברמז, כי מדובר בהלוואה שנועדה לכיסוי חוב קיים בחשבון.

הנה כי כן, צודק ב"כ הנתבע בטענתו, כי הבנק הפר את חובת הגילוי החלה עליו כלפי ערב, מאז הלכת ציגלר המפורסמת (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369).

מאז הלכת ציגלר נשפכו כבר קיתונות של דיו, על חובת הגילוי וחובת האמון החלות על בנק כלפי ערבים לחשבון. נאמר, כי חובות אלה שאובות מהוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981, ודיני הנזיקין, כאשר "עיקרן הוא בדרישות מוגברות של תום לב וגילוי נאות של בנק כלפי לקוחותיו... הנקבעים על פי נסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 7825/01 דאטא סיסטם אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דינים עליון, כרך סח, 40; ע"א 5893/91 טפחות בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573). 

ביני וביני, תוקן חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (תיקון תשנ"ח), ונקבע בו במפורש, כי חלה על נושה חובת גילוי כלפי ערב יחיד, של פרטים הנוגעים לחוב לו ערב (סעיף 22 המתוקן). תיקון זה אינו חל על מערכת היחסים בין הצדדים בתביעה דנן, שכן הסכם הערבות נכרת לפניו. עם זאת, ניתן ללמוד ממנו על המגמה להרחבת חובת הגילוי כלפי ערב, שתחילתה בפסיקת בתי המשפט וסופה בתיקון האמור.

ב"כ התובע ביקש לסמוך ידיו על ההלכה הידועה, לפיה אדם החותם על מסמך מבלי שידע את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא ידע על מה חתם. כאסמכתא לכך הפנה לפסק דין שניתן בה"פ 479/96 בן יעקב נ' בנק לאומי, דינים מחוזי לב(2) 495.